איור מס' 17: חברות הכי טובות

 

עט על נייר, צביעה בפוטושופ.


זה איור לפי "הזמנה" מיוחדת- של בתי בת ה-9.
 היא ביקשה שאצייר לה שתי חברות מתחבקות ... וזה מה שקיבלה.
 היא ואחותה היו מעורבות גם בבחירת צבעי הבגדים של הדויות ועקבו בהתרגשות אחרי ההתקדמות של האיור.
 אני אוהב לצייר לילדים שלי. אבל בעיקר מעודדת אותם להתנסות לבד. ב"ה, בלי עין הרע- יש להן כישרון. אחד ה"תופעות לואי שהתחילו בבית שלנו מאז שהתחלטי את האתגר הזה- הוא ששלושת ה"קטנים" שלי(בני 9, 7 ו4) אף הם מציירים הרבה ובאופן חופשי יותר. בעי טוען כבר מזן שהוא מגדל בית של אומנים.(גם לגדולות שלי לא חסר בכלל, ב"ה!)
 תוך כדי יצירה נזכרתי בכמה מהחברות הכי טובות שלי, מכל מני תקופות בחיים שלי.
 דווקא בשנה שעברה זכיתי לפגוש כמה מהן, אחרי שנים שזה לא יצא.
 אחת מהן, חברת ילדות בשוויץ, התחרדה בנעוריה, התחתנה ועברה לגור באנגליה. באביב השנה היא חיתנה בן, ב"ה..בהרלציה. בדרך לא דרךיצא, שההזמנה הגיעה אלי רק יומיים לפני האירוע. בהתיעצות ועידוד של בעלי, החלטתי לנסוע בתחבורה הציבורית עד לשם. לחתונה. לקח לי שלוש שעות הלוך ושלוש שעות חזור. וכדי שלא אפספס את האוטובוס האחרון מירושלים לטרמפידה בחיזמא..נשארתי כולה חצי שעה בפועל בחתונה. 
 ובכל זאת- הרגשתי שהמאץ היה שווה..עוד יותר כשהתברר שבעצם מהצד של חברתי, לפחות עד שנאלצתי לעזוב- היו רק היא, בעלה וילדיה. (אין לה משפחה, היא בת לשני נצולי שואה וכל החברים הקרובים לא הגיעו לארץ לכבוד החתונה, כנראה). הרגשתי שיש לי זכו גדולה לשמח אותה ביום חשוב זה. 
 שלא לדבר שלראות אותה!! שתבינו- זאת הייתה החברה, שהייתי איתה כל בית ספר יסודי וחטיבת הביניים. חגגנו יחד בת מצווה עם החברות. היא הייתה בת בית אצלינו..חזרנו יחד מבית הספר לכיוון הבתים שלנו, 20 דקות ברגל עד התחנות של התחבורה הציבורית, בו באופן עקרונה נפרדו דרכינו..וכל אחת הייתה אמורה לעלות לקו אחר..אלה מה- בכל יום המשכנו לעמוד ופטפט עוד חצי שעה וקו אחרי קו עברו. עד שהצלחנו להפרד..לפחות לחצי שעה הקרובה- ואז המשכנו לדבר בטלפון.(בעידן של טלפון חוטי. קו אחד בבית..עד שאבא שלי ניתק לי באופן קבוע את השיחה.. :) )
 בחתונה ישבנו כמה דקות והתעדקנוץ הכרתי את הבנות המתוקת שלה...וחזרתי פשוט באורות הביתה!
 אחרי סוף הקיץ נסעתי לקניון פתח תקווה, כדי לפגוש את שני חברות הכי טובות שלי מהתיכון. זה, שאני יושבת כאן בארץ וכותבת לכם בעברית, זה הרבה מאוד בזכותן!(אבל זה סיפור לזמן אחר..) ישבנו על ארוחת צהריים ודיברנו, השלמנו עדכונים אישיים אחת של השניה..ובעיקר- הרגשנו כאילו רק נפרדנו יום קודם. נכון, לכולנו יש כבר ילדים מעל תיכון.. אבל לזמן הקצר הה הרשתי שחזרנו אחורה בזמן, לפני אי-אלו שנים..היה פשוט כיף. 
 לחברה הכי טובה שלי כיום אין אינטנט ואין אפילו מחשב בבית. כדי להיות איתה בקשר, אנו חייבות להרים טלפון. או...ללכת שני בתים ליד. בזמן האחרון יוצא, ששנינו עסוקות ב"ה. אם פעם, כשילדינו היו קטנים (יש לנו בלי עין הרע ארבע "סטים" מקבילים).. הייתה טיילת רצינית בין הבתים וגם אנחנו היינו נפגשות לפחות פעם ביום..נכון לעכשיו אנחנו שמחות אם זה קורה בפעם בשבוע...ומאד משתדלות על כך.
ומה אתכם?
שמרתם על קשר עם חברי ילדות/תיכון שלכם?


#אתגר_100_איורים